נדמה כאילו כל חיי אני מסתובבת בעולם ורואה את האחזקה בגופם של אנשים. את חוסר הנשימה, את הקיפאון, את האפשרות הלא ממומשת לנוע. הגבולות החברתיים שהצבנו לגוף ולרגש.
לגוף יש מספר אפשרויות: לעמוד, ללכת, לשבת. לרקוד: רק בתנועות המקובלות ורק בארועים משמחים. להשכב על הגב ולהרפות: רק בלילה, רק בבית, רק במיטה. להתחבק: רק לכמה שניות. להיות חושני: רק עם בן הזוג. לנשום: גם זה נאכף וצומצם בשנתיים האחרונות.
והרגש, רק במתינות, בגבולות הסבירים, להיות נורמלי, לא להיות יותר מדי, לא לצעוק, לא לבכות, לא לכעוס, לא להיות פתטי, היסטרי, מטורף.
ובלבי יש כמיהה, לבוא ולהניע, לשחרר, להנשים, לצחוק, לשחק, להשתגע.
כמובן, כל האחזקות האלו קיימות גם בי. וכך קרה שלקחתי את עצמי אל הליצנות, אל התיאטרון הפיזי, אל האלתור, אל הקול, אל העיסוי התאילנדי. כל אחד מהם שיחרר לחופשי איזו פינה אחרת בתוכי שאז קמה לתחייה ורצתה לשחרר גם את כל סביבתה.
אתמול, כחלק מלימודי אומניתרפי, התמזל מזלי לצפות בטיפול של שעה, שכולו עוסק באחזקה הזו ובשחרורה ובחקירה משותפת של איך זה קורה בגוף. זה היה גאוני.
מהרגעים האלו שבהם אתה מרגיש כאילו כל חייך מתנקזים לנקודה הזו בזמן ואתה מבין שהגעת בול למקום הנכון. אם הייתי ממציאה שיטה, כך היא הייתה נראית.
גישה עדינה ופשוטה. כל כך פשוטה שזה מפתיע. גישה כזו שאינה דוחקת בדבר ורק מזמינה את עלי הכותרת של הלב והגוף להפתח בעדינות ובכבוד.
כך כשמאטים את הקצב, התודעה מסוגלת ללמוד ולעקוב אחר הצעדים שעשתה בדרך אל הלא ידוע.
בסוף הסשן, המטופל התיישב, ונגלה לפנינו אדם אחר בתכלית. לרגע היה אפשר לראות את הילד. פגיע. נוגע ללב. מבויש. וכמה עוצמה הייתה שם.
Comentários